החשיבות בעריכת ושמירת תיעוד לצורך תביעת הוצאות בניכוי

1. בפסק הדין שהתקבל ביום 22.7.07 בבית המשפט העליון בע"א 9734/05 חברת ק.א בוני מטרסדורף והסביבה בע"מ נ’ מס הכנסה פקיד שומה ירושלים 3 (להלן: "פס"ד מטרסדורף") מחדד ביהמ"ש פעם נוספת את ההלכה המתייחסת לנטל ההוכחה בניכוי ההוצאות על פי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").

2. פסק הדין דן בבקשה של המערערת לנכות מהכנסות השכירות שלה את הוצאות המימון והוצאות הפחת המתייחסות לטענתה למבנה שהוקם על ידה. המערערת לא השכילה להציג מסמכים המעידים על עלויות הבנייה או מסמכי הלוואה המתייחסים למימון שנטלה, לטענתה.

3. ביהמ"ש דחה את הערעור וקבע כי הנחת המוצא היא כי הפעולות הכספיות והאחרות המתבצעות על יד הנישום במהלך עסקיו מצויות כולן בידיעתו האישית ונושא הוא בנטל להחזקת כל התיעוד לעניין ההוצאות בספריו ובפנקסיו:

"על מנת שתקום הוצאת מימון ברת ניכוי על פי סעיף 17(1)(א), נדרש כי אותה הוצאה אכן הוצאה בפועל כסכומי ריבית ששילם הנישום על כסף שלווה לשם ייצור הכנסתו. מימון עצמי של נישום איננו יוצר מטיבה של הגדרה זו הוצאת מימון שכן הוצאת מימון שכזו הינה הונית. הוא הדין במימון שהועמד לרשותו של נישום מבלי שנתחייב לשלם בגינו תשלומי ריבית או הפרשי הצמדה. נטל השכנוע וההוכחה להתקיימות כל מרכיבי הוצאת מימון של ריבית כהוצאה "פירותית" מוטל על הנישום, וזאת בהתייחס לכל המרכיבים הנ"ל, דהיינו: א. נטילת ההלוואה; ב. ההלוואה במלואה נועדה ליצירת מקור ההכנסה; ג. הריבית שולמה בפועל עבור אותה הלוואה. נישום שאין בידו להוכיח התקיימותם של כל המרכיבים הנ"ל במצטבר, נכשל בכך מניה וביה בהוכחת עצם קיומן של "הוצאות מימון" שיהיו ברות ניכוי מהכנסותיו שבנדון." [ההדגשות אינן במקור]

4. פסק הדין בעניין מטרסדורף מחדד את החשיבות שיש לעריכת תיעוד ולשמירת התיעוד על ידי הנישום לצורך הרמת הנטל ביחס להוצאות הנתבעות על ידו בניכוי. לעניין זה חשיבות מיוחדת נוכח העובדה כי דיוני השומה נערכים בדרך כלל מספר שנים לאחר שנת המס הנדונה. זאת ועוד, הליך משפטי, אם יתקיים, יצא לפועל מאוחר הרבה יותר, ועל הנישום, כמי שנטל השכנוע מוטל עליו, להיות בעל האמצעים להוכיח את טענותיו.

5. בהתאם לסעיף 25 להוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג – 1973 על הנישום לשמור את מערכת החשבונות למשך 7 שנים מתום שנת המס אליה היא מתייחסת או במשך שש שנים מיום הגשת הדו"ח לשנת מס ספציפית, לפי המאוחר. לעניין זה, המונח "מערכת חשבונות" מתייחס לתיעוד שנדרש מהנישום לפי ההוראות.

יוצא אפוא כי על הנישום לשקול בחיוב לערוך ולשמור תיעוד, אם הוא עשוי להידרש לו בעתיד לצורך הוכחה של הוצאה לצורכי מס. מסקנה זו נכונה גם מעבר לתקופה בה מחויב הנישום לשמור את "מערכת החשבונות" וגם אם המסמכים הרלוונטיים אינם נחשבים כלל לחלק מ"מערכת החשבונות", כגון התכתבויות או הסכמים, והכל אם הנישום מאמין כי הוא עשוי להידרש להם להוכחת ההוצאות הרלוונטיות. באופן כזה ישתפרו סיכויי הנישום בעתיד להרים את נטל השכנוע המוטל עליו, אם במסגרת הליכי שומה ואם במסגרת ערעור על שומה בבית המשפט.